<h1>אבודרהם הלכות ברכות</h1>
<h2>דף מ:</h2>
הרואה פרי חדש, כתב רש"י, מברך שהחיינו, וכן כתב הרמב"ם, אבל העולם לא נהגו כן, אלא בשעה שאוכלו אז מברך, כמו עשיית סוכה ולולב, שאין אומר שהחיינו עד שעת הקידוש בסוכה ונטילת הלולב.
נשאל הר"י בן גיאת, אם נזדמנה מילה ביום הכפורים, או בתשעה באב, כוס של ברכה מה יהא עליו, והשיב, דלא מברכינן על היין כל עיקר, כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח ביה חמרא. וחזינן לגאון דאמר מברך על היין, ומניחו עד לערב, ושותה, ואנן לא סבירא לן הכי, דקיימא לן המברך צריך שיטעום, הכא לא אפשר היכא לעביד, ליברך עלה ולא יטעום, המברך צריך שיטעום, ליטעמיה לינוקא, חישינן דילמא אתי למסרך, פירוש, יבא לשתות אף בלא זה. לנחיה עד לאורתא, הא קיימא לן צריך למטעמיה מקמי דלשתעי, ואי אשתעי מקמי דלטעום צריך למהדר ולברוכי, ואי לא הדר ומברך משתכח דקא שתי בלא ברכה, ואי הדר ומברך הויא קמייתא ברכה שאינה צריכה, וקא עבר משום לא תשא, הילכך לא אפשר, ומהלינן ליה בלא כוס. ולהכי לא מבדלינן על הכוס בט' באב שחל להיות במוצאי שבת. וכן כתב הרמב"ם בתשובת שאלה, שאין מברכין על הכוס, והמברך היא ברכה לבטלה, מפני שאינו יכול לשתות, לא הוא ולא אחר, ממי שהוא מבין ענין הברכה. וגם התינוקות אינם יכולין לשתותו, דילמא אתי למסרך. והתוספות כתבו, שיברך על הכוס, ויתן לתינוק לשתות, ולא יליף דילמא אתי למסרך, דהאי אקראי בעלמא הוא, כשנזדמנה מילה בימים אלו, ואין ימים אלו קבועים ביום מילה. אבל זמן של יום הכפורים, שהוא בכל שנה ושנה, אי מטעמינן ליה לינוקא אתי למסרך כשהוא גדול, שהרי בקטנותו הרגילוהו לשתות בכל שנה. וכן כתב בעל המנהגות.
<h2>דף פא.</h2>
ושיעור העיסה שחייבת בחלה, עשירית האפה, שנאמר (במדבר כ') ראשית עריסותיכם, כשתלושו כדי עיסתכם, שאתם רגילים ללוש במדבר. וכמה עומר, מידה שארכה עשר אצבעות, וכן רחבה, וקומתה ג' אצבעות ועשירית אצבע, ועשירית עשירית אצבע, ועשירית עשירית חומש אצבע בכיון, ואלו האצבעות הם בינוניים, והיא שיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה בינוניים, כמנין חלה, לא במשקלה, אלא שתמלא כד מים, ותשימהו בכלי גדול, ותשים בתוך הכד מ"ג ביצים וחומש ביצה, ותמדוד המים שיוצאים מן הכד, משתניח בו מ"ג ביצים וחומש ביצה, וכמידת אותם המים שיוצאים חייבת בחלה, ומשקלו ג' ליטרין, ממ"ט אוקיא בליטרא, ואם היתה העיסה פחות מזה השיעור, אינה חייבת בחלה. ובאמרו תתנו לה' תרומה למדני, שצריך שיהיה בה כדי מתנה. ונתנו רבותינו ז"ל בזה שיעור, ואמרו, העושה עיסה לעצמו, אחד מעשרים וארבעה. נחתום העושה למכור בשוק, אחד מארבעים ושמונה. אמר רבי יהודה, למה אמרו בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ונחתום אחד מארבעים ושמונה, לפי שהאיש עינו יפה, והאשה עינה צרה, וכשתפחות תפחות אחד מארבעים ושמונה.
